כספי הסיוע מארה"ב – נדבות של הדוד סם

ד"ר אמיר זיו אב, גלובס

הכותב הינו הבעלים של "זיו-אב טכנולוגיות", חבר דירקטוריון עשות אשקלון ולשעבר, המדען הראשי של משרד התחבורה

 

התוצר הלאומי הגולמי (תל"ג) של ישראל, כלומר כל מה שכולנו יחד מפיקים במדינה, הינו 250 מיליארד דולר בשנה. כאזרח במדינה מתוקנת, אני מתבייש שמידי שנה אנו מבקשים מאזרחי ארה"ב לתרום למערכת הביטחון שלנו כ-3.5 מיליארד דולר  -שהם 1.5% מהתל"ג, במקום לבקש זאת מעצמנו. ברמה הלאומית, 3.5 מיליארד דולר הם סכום מעורר גיחוך, להמחשה-  הוא דומה למכירות השנתיות של חברת ישקר, אותה הקים התעשיין סטף ורטהיימר במחסן בביתו בשנות ה-50.

אני מאמין בחשיבות הערכית, האסטרטגית ואולי אפילו הקיומית עבורנו, של יחסי הידידות עם ארה"ב, אבל חושב שיהיו בריאים ו"נקיים" יותר, אם לא נגבה תשלום מארה"ב, כחלק ממערכת יחסים זאת. יתירה מזאת: כחברים טובים של אזרחי ארה"ב ובידיעה שלעשרות מיליונים מהם יש בעיות כלכליות קשות, הייתי פונה אליהם ביוזמתי ומציע שבמקום להעביר לנו את הסכום השנתי, ישקיעו אותו בנזקקים שלהם.

 למעשה, התרומה האמריקאית שמותנית, בצדק מבחינתם, ברכישת מוצרים בתעשייה האמריקאית פוגעת בתעשייה הישראלית. לדוגמא, החברה הממשלתית עשות אשקלון נאלצת לייצר חלקים לנגמ"ש הישראלי נמר, באמצעות חברת בת אמריקאית במקום ע"י פועלי הייצור שלה באשקלון אשר נמצאת בעוטף עזה.

אילו היינו כאן בישראל חברה יותר יצרנית, יותר שוויונית ופחות מנוכרת, היינו יכולים לגייס בקלות את 3.5 מיליארד הדולר החסרים, ממקורות שלנו, ללא השענות על נדבות של הדוד סם.

דרכים לגיוס הכסף הזה ישנן בשפע – אילו המדינה לא הייתה משלמת לעובדים בנמלים ולחבריהם בחברת החשמל, פי שלושה מאשר למורה ולעובד הסוציאלי; אם המדינה לא הייתה משלמת לח"כ אורן חזן ולחבריו פי שלושה מאשר למהנדס בתעשייה; אילו הקצין-המהנדס בצה"ל (המפעיל את כיפת ברזל) לא היה פורש לגמלאות 20 שנה לפני עמיתו בחברת רפאל (מפתחת כיפת ברזל) וגם לפני עמיתו הקצין התורם האמריקאי;

אילו הכלכלה שלנו הייתה יותר יצרנית ופחות אנשים היו מתפרנסים "מהעברת כסף מצד לצד" (מנהלי תיקים, מנהלי השקעות, מתווכים וכו') ולא היינו מחזיקים בשיא העולמי של עו"ד לנפש ואם משרד הביטחון, באמצעות פרסומות לפייס בגל"צ, היה נמנע מלעודד אזרחים וחיילים להמר  – היינו בקלות מכסים את הוצאותינו.

לצידה של הכלכלה המעוותת והלא מוסרית שהתפתחה בישראל, כתוצאה מקבוצות-לחץ כוחניות, הצמחנו גם כלכלה "שחורה" ענפה, המהווה כחמישית מהתל"ג כלומר כ-50 מיליארד דולר. הפסד המס אך ורק מפעילות אזרחנו "בשחור", גבוה פי כמה מהנדבה האמריקאית.

לו אני הייתי אזרח אמריקאי, הייתי אומר לעצמי שאם החברה הישראלית מסוגלת להפיק לבנקים הגדולים שלה רווחים שנתיים בשיעור דומה לתרומה האמריקאית ולשלם לאנשי כלל מערכות הביטחון שלה פנסיות בהיקף דומה, אולי יש מקום להציע לישראל להתארגן  בצורה שתייתר את התרומה האזרחית שלי.

אחרי האיומים הקיומיים הגדולים ביותר עלינו, יותר מהאיומים הביטחוניים, הינו איבוד הלכידות החברתית כתוצאה מהעיוותים והפערים החברתיים. עלינו להפוך לחברה יותר יצרנית, יותר שוויונית ופחות מניפולטיבית  וכצעד ראשון, אני מציע, לגייס את המשאבים החסרים באמצעות עבודתנו ולוותר על מרכיב התמיכה הכספית של הסיוע האמריקאי.